Berakhoth
Daf 43a
רִבִּי חִייָא בַּר ווָא בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן זַיִת כָּבוּשׁ אוֹמֵר עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ. 43a רִבִּי בִּנְיָמִן בַּר יֶפֶת בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן יֶרֶק שָׁלוּק אוֹמֵר עָלָיו שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִדְבָרוֹ. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְרִבִּי בִּנְיָמִן בַּר יֶפֶת. אֲבָל לֹא כְבוּשִׁין וְלֹא שְׁלוּקִין וְלֹא מְבוּשָּׁלִין אִם בְּעֵיינָן הֵן אָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֶי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח. אָמַר רִבִּי זְעִירָא מַאן יְדַע מַשְׁמַע מִן רִבִּי יוֹחָנָן יֵאוּת רִבִּי חִייָא בַּר ווָא אוֹ רִבִּי בִּנְיָמִן בַּר יֶפֶת. לֹא רִבִּי חִייָא בַּר ווָא. וְעוֹד מִן הֲדָא מִן מַה דַּאֲנָן חֲמִייָן רַבָּנָן רַבְרְבָיָא עָלוּן לְאַבְרִייָתָא וְנָ‍ֽסְבִין תּוּרמוּסִין וּמְבָ‍ֽרְכִין עֲלֵיהֶן בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. וְתוּרְמוּסִין לָאו שְׁלוּקִין הֵן. אִין תֵּימַר שַׁנְייָא הִיא שֶׁאָ‍ֽמְרָה הַתּוֹרָה מְרוֹרִין תּוּרְמוּסִין כֵּיוָן שֶׁשָּׁ‍ֽלְקָן בָּ‍ֽטְלָה מָרָתָן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי אָבוּן וְלֹא פְלִיגִין. זַיִת עַל יְדֵי שֶׁדַּרְכּוֹ לֵאָכֵל חַי אַף עַל פִּי שֶׁכָּבוּשׁ בְּעֵינוֹ הוּא. יֶרֶק כֵּיוָן שֶׁשָּׁ‍ֽלְקוֹ נִשְׁתַּנֶּה.
Traduction
R. Hiya bar-Aba dit, au nom de R. Yohanan (421)''(Pessahim 2, 5); Babli, (Berakhot 38b).'': Pour une olive confite, on dit: ''créateur des fruits de l’arbre''. R. Benjamin bar-Japheth dit, au nom de R. Yohanan: Pour de l’herbe cuite on dit: ''Tout a été créé par sa parole''. R. Samuel bar-R. Isaac dit que la Mishna est un appui à l’avis de R. Benjamin bar-Japheth, car on y lit: Les objets amers qu’il faut manger la nuit de Pâques ne doivent être (pour qu’ils ne perdent leur goût) ni confits, ni cuits, ni bouillis (422)Comme en cet état ils ne peuvent plus servir à Pâques de même la forme de bénédiction sera modifiée.; et s’ils sont à l’état naturel, ils peuvent servir à remplir l’un des devoirs de la Pâque. R. Zeira demanda: Quel est celui qui se souvient le mieux d’avoir entendu la sentence de R. Yohanan? Est-ce R. Hiya bar-Aba ou R. Benjamin bar-Japheth? -C’est certes R. Hiya bar-Aba. On peut le prouver encore par ceci: Nous voyons des rabbis illustres, lorsqu’ils se mettent à table (423)Littéralement: s'ils vont prendre un mets (2S, 13, 5)., prendre des lupins et prononcer pour cela la formule: ''créateur des fruits de la terre (424)''Ils ne disent pas la formule: '''' tout a été créé par sa parole '''', ce qui est l'avis de R. Hiya.''. Or, ces lupins ne sont-ils pas cuits? (Comment alors se fait-il que les rabbins prononcent cette formule? Cela prouve que, quoique bouillis, on considère les lupins comme naturels). Quant à la Mishna (précitée), s’il y est dit que ''l’herbe amère ne devra pas être cuite'', c’est pour qu’elle n’ait pas perdu son amertume pascale exigée par la Loi, car la cuisson enlève l’amertume (mais, au point de vue de la bénédiction à prononcer, on les considère comme naturels, et l’on comprend que les dits rabbins se soient servis de cette formule). R. Yossé bar-R. Aboun dit: Il n’y pas de discussion au sujet de l’olive (entre R. Hiya et R. Benjamin), parce qu’on a l’habitude de la manger crue, et, quoique confite, on la considère comme naturelle; tandis que la verdure, dès qu’elle est cuite, change de forme.
Pnei Moshe non traduit
זית כבוש. כמו שכובשין זתים במלח למתקן. וגרסי' להא לקמן בפ' כל שעה על מתני' ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח:
ירק שלוק. רבי בנימין פליג על דר' חייא בשם ר' יוחנן אלא דכך קיבל מר' יוחנן דשלוק נשתנה ברכתו ואומר עליו שהכל וה''ה לכבוש:
מתני'. דפסחים מסייע לר' בנימין בר יפת דקאמר משמיה דר' יוחנן דשלוק לאו כבעינו נחשב הוא ולא כר' חייא בר ווא דקאמר דכבוש כבעינו הוא דקתני התם דאין יוצאין בהן כבושין ולא שלוקין אלמא כבושין ושלוקין חד דינא אית להו ואם כבעינן היו נחשבין היה אדם יוצא בהן בפסח:
מאן ידע משמע מן ר' יוחנן יאות. מי הוא שיודע יותר בטוב לשמעתתא דר' יוחנן. ר' חייא בר ווא או ר' בנימן בר יפת לא ר' חייא בר ווא. כצ''ל וכן הוא בפסחים. כלומר דר''ז מתמיה על ר' שמואל דמחזק דברי ר' בנימין בר יפת משמיה דר' יוחנן וכי מאן ידע שפיר טפי לומר משמיה דר' יוחנן ודאי ר' חייא בר ווא דהוא היה תלמידו מובהק ודייק וגמר שמעתתי' מפומי' ולא כך ר' בנימין בר יפת. ועוד מן הדא. ראייה לדברי ר' חייא בר ווא משמיה דר' יוחנן ממה שאנו רואים לחכמים גדולים כשנכנסין להבראה א''נ להברות עצמן כדרך שלוקחין דבר מיעוט קודם הליכתן לבית מדרש והן לוקחין תורמסין ומברכין בפה''א:
ותורמסין לאו שלוקין הן. וכי לא שלוקין הן ואפ''ה בפה''א אלמא שלוק כבעינו הוא וא''כ אין ראיה מהך מתני' דפסחים דהא חזינן דהני רבנן רברביא לא עבדי כהאי מתני'. אין תימר שנייא היא שאמרה תורה מרורין. כלומר וכי תימא לעולם בעלמא שלוקין לאו כבעינן נחשבין כדמשמע מהאי מתני' והא דהני רבנן מברכי אתורמסין כמו שהיו בעינן שנייא היא הך מתני' מהאי דתורמסין דהתם היינו טעמא שהרי אמרה תורה מרורים וכיון שכבשן או שלקן בטלה מרירותא מינייהו והלכך אין אדם יוצא י''ח בהן אבל תורמס הוה כיון שהוא מר מאד וצריך לשלקו הרבה עד ז' פעמים ולפיכך נשאר ברכתו כמו שהיה בעינו שהרי על הרוב נשאר מר כמו שהיה מקודם:
תורמסין כיון ששלקן בטלה מרירתן. כלומר הא ליתא דתורמסין נמי כששלקין אותו הרבה נתבטל מרירותן ואפ''ה חזינן להני רבנן דלעולם היו מברכין עליהן בפה''א ואפי' כי נשלקו הרבה ע''כ ש''מ דטעמא דשלוקין לעולם כבעינן נחשבין הן לענין ברכה ודלא כר' בנימין בר יפת:
אמר ר' יוסי בר' אבון. מעיקרא לא קשיא על הני תרתי שמעתתא דר' יוחנן דלא פליגין ר' חייא בר ווא עם ר' בנימין בר יפת דהא דקאמר ר' חייא על זית כבוש הוא דקאמר שכן דרכו לאכול אותו כשהוא חי ולא מבושל והלכך אע''פ שכבוש הוא לא נשתנה מכמות שהוא בעינו ונשאר ברכתו עליו אבל הא דר' בנימין בר יפת בירק שכן דרכו להיות נשתנה ע''י שליקה והלכה ברכתו ממנו מכמו שהיה:
Berakhoth
Daf 43b
רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא אָמַר אִיתְפַּלְגּוּן רִבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן. רִבִּי נְחֶמְיָה אָמַר הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. 43b וְרַבָּנָן אָ‍ֽמְרֵי מוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. אַתְייָא אִילֵּין פְּלוּגְווָתָא כְּאִינּוּן פְּלוּגְווָתָא. לֶפֶת רִבִּי חִינְנָא בַּר יִצְחָק וְרִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אִימִּי חַד אָמַר לֶפֶת לָא פַת הָיְתָה. וְחָרָנָא אָמַר לֶפֶת לָא פַת הִיא עֲתִידָה לִהְיוֹת. יְהִי פִיסַּת בַּר בָּאָרֶץ בְּרֹאשׁ הָרִים. רִבִּי יִרְמְיָה בְּרִיךְ קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ וְקַלְּסֵיהּ. מַה כְּרִבִּי נְחֶמְיָה שֶׁלֹּא לְעָרֵב רָאשֵׁי אוֹתִיוֹת. מֵעַתָּה הַמִּין הָאָרֶץ. עַל דַּעְתֵּיהּ רִבִּי נְחֶמְיָה הַבּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. וְעַל דַּעְתְּהוֹן דְּרַבָּנָן בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן.
Traduction
R. Jacob bar-Aha dit que R. Néhémie et les rabbins discutaient sur le point suivant: le premier disait: ''qui a produit le pain de la terre'' (au passé), et les autres disaient: ''il produit le pain de la terre'' (au présent). Il en est de cette discussion comme de la suivante, au sujet des légumes (de céréales), entre R. Hinena bar-Isaac et R. Samuel bar-Imi: le premier dit que c’est un légume, et non du pain (425)Le mot lopat: légume (que l'on retrouve, B. Berakhot fol. 40a, et (Negaim 13, 9) est composée de lo-Pat et signifie: Ou cela n'a jamais été du pain, ou cela n'en sera jamais.; l’autre dit que si ce n’est pas encore du pain, cela n’en sera jamais, ainsi qu’il est dit: si une parcelle de blé est semée dans la terre, au sommet des montagnes (Ps 72, 16); le grain de blé est donc considéré déjà comme du pain). R. Jérémie prononça la formule ''qui a produit le pain de la terre'' devant R. Zeïra; celui-ci le complimenta de l’avoir adoptée. Pourquoi adopte-t-il l’avis de R. Néhémie (d’admettre l’article hébraïque ''hé'', dans la formule)? C’est pour ne pas confondre le son des mots, l’un se terminant, l’autre commençant par la même lettre. Toutefois, cette objection pourrait se répéter à la fin, pour les mots ''léhem min'' (elle est donc peu fondée). D’après R. Néhémie, on dira de même (pour le vin): ''qui a créé le fruit de la vigne'' et, d’après les rabbins, on dira: ''il crée les fruits de la vigne''.
Pnei Moshe non traduit
המוציא. כלומר לשעבר כדכתיב המוציא לך מים מצור החלמיש וה''נ הברכה על שעבר היא והיינו על זמן בריאת עולם שקודם שחטא אדם היתה הארץ מוציאה לחם ממש וכשחטא נגזר עליו בזעת אפך תאכל לחם ונהפכה לתבואה וכדאמר בב''ר פ' ט''ו ואיתא נמי להא שם וזהו דקאמר אתיין אילין פלוגוותא וכו' כדלקמן:
ורבנן אמרי מוציא. דמוציא הוא דמשמע לשעבר כדכתיב אל מוציאם ממצרים וכבר הוציאם אבל המוציא להבא משמע כדכתיב המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ובאותה שעה עדיין לא הוציאם וה''נ הרמז שעתיד להיות מוציא לחם ממש מן הארץ כדדריש לקמיה מיהי פסת בר בארץ שעתידה ארץ שתוציא גלוסקאות:
ואתיין. אילין פלוגתייהו כאילין פלוגתא בפירושא דלפת:
לפת. כלומר כל מיני ירקות נקראין לפת ודריש להתיבה דעל שם זה נקראו לפת לא פת היתה כלומר וכי לא פת היתה ג''כ יוצאת מן הארץ כמות שהיא כדרך הירק הזה שיוציא מן הארץ כמו שהוא וזה כמ''ד דעל שעבר היא ברכת הפת שכך היתה יוצאת מן הארץ קודם החטא:
וחרנא אמר לפת לא פת היא עתידה להיות. שתצא כמות שהיא כמו הירק הזה וכמ''ד שהברכה היא על העתיד וכמו שנא' יהי פסת בר בארץ:
וקלסיה. על שאמר המוציא ומתמה הש''ס ומה זה דעביד כר' נחמן ולא כרבנן וקאמר דהיינו טעמי' שלא לערב ראשי אותיות מ''ם דמוציא עם המ''ם דהעולם:
מעתה. ופריך וא''כ יאמר ג''כ המן הארץ שלא לערב מ''ם דמן עם מ''ם דלחם ולא משני מידי:
רִבִּי זְרִיקָן אָמַר רִבִּי זְעוּרָא בָּעֵי אֲהֵן דִּנְסַב תּוּרְמוּסֶא וּמְבָרֵךְ עִילוֹי וְנָפַל מִינֵיהּ מַהוּ מְבָ‍ֽרְכָה עִילוֹי זְמָן תִּנְייָנוּת. מַה בֵּינוֹ לְבֵין אַמַּת הַמַּיִם. אָ‍ֽמְרִין תַּמָּן לְכַךְ כִּיוֵּן דַּעְתּוֹ מִתְּחִילָּה. בְּרַם הָכָא לֹא לְכַךְ כִּיוֵּן דַּעְתּוֹ מִתְּחִילָּה. תַּנִּי רִבִּי חִייָא אֵין מְבָ‍ֽרְכִין עַל הַפַּת אֶלָּא בְשָׁעָה שֶׁהוּא פּוֹרֵס. אָמַר רִבִּי חִייָא בַּר ווָא הֲדָא אָ‍ֽמְרָה אֲהֵן דִּנְסַב עִיגּוּלָא וּמְבָרֵךְ עִילוֹי וְהָכָא לֹא אָתִי בְיָדֵיהּ צָרִיךְ מְבָ‍ֽרְכָה עִילוֹי זְמָן תִּנְייָנוּת. אָמַר רִבִּי תַּנְחוּם בַּר יוּדָן צָרִיךְ לוֹמַר בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. שֶׁלֹּא לְהַזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה.
Traduction
R. Zerikan ou R. Zeïra fit une question: Si quelqu’un a pris un lupin pour lequel il a prononcé la bénédiction (avant de le manger) et qu’il le laisse tomber, doit-il redire la bénédiction en prenant un autre lupin? – Que demandes-tu là? fut-il répliqué; y a-t-il une différence entre ce cas et celui d’un cours d’eau dont on voudrait boire? (Puisque l’eau présente au moment de la bénédiction, s’est écoulée pendant cette récitation, et pourtant on ne la recommence pas; n’en serait-il pas de même pour notre cas)? -Non, lui répondit-on: pour l’eau, on savait dès le principe à quoi s’en tenir; mais dans notre cas on ne prévoyait pas la chute (le problème n’a pas été résolu). R. Hiya a enseigné de ne prononcer la bénédiction du pain qu’au moment de le rompre. R. Hiya bar-Aba dit: Cela prouve que, celui qui tenant à la main une miche (426)Selon Aschéri: une rave (sans la garder). la laisse choir, dira la bénédiction une seconde fois pour les morceaux nouveaux. R. Tanhoum bar-Judan dit qu’il faut ajouter alors ces mots: béni soit à jamais le nom de son règne glorieux, afin de n’avoir pas répété irrespectueusement le nom divin
Pnei Moshe non traduit
מהו מברכה. אם צריך לברך על האחר פעם שנית מי אמרינן דכיון דנפל מיני' הראשון אסח דעתיה או לא:
מה בינו לבין אמת המים. ומאי תיבעי לך לא יהא אלא כזה שעומד לשתות מאמת המים ומברך עליה ואע''ג דהני מיא אזלו והני אתו:
אמרין. שאני היא התם דלכך כוין דעתו מתחילה כשבירך והיה יודע דמיא אזלי ואתו ונתכוין על הכל שיבאו לפניו אבל הכא וכי היה יודע שיפול התורמוס ממנו שיתכוין לכך:
אלא בשעה שהוא פורס. לאכול הימנו אבל קודם שפורס לא שמא לא יזדמן לו אח''כ אותו הפת:
אהן דנסב עיגולא. מי שלקח עיגול לחם א' ובירך עליו:
והכא לא אתי בידיה. כלומר שכאן מיד לא נזדמן בידו לאכול כגון שנלקח ממנו וחזר ובא לידו אח''כ צריך לברך שנית:
צריך לומר בשכמל''ו. על ברכה ראשונה שבירך שלא וכו':
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source